הזוכה אישרה לך לשלם פחות מזונות, צפה פגיעה!
 
התגרשת, מהיום אין די בהגעה להבנות והסכמות מחוץ לכותלי בית המשפט, האישה אישרה לך הפחתת מזונות, כתת רגלך אל שערי בית המשפט לענייני משפחה ודרוש לקבל תוקף של פסק דין על גבי ההסכמה,  בכך חסכת לעצמך תשלום דמי מזונות כפול. 
 
 המקרה בקצרה
 
 ניתן פסק דין למזונות קטין ע"י בית משפט לענייני משפחה, בו נקבע שהאב ישלם סך של 1800 ₪ מידי חודש. האב שילם מידי חודש את התשלום בהתאם לפסק הדין ולאחר תקופה מסוימת החליטו הצדדים  – בהסכמה - שהקטין יעבור למשמורת משותפת, וחתמו על הסכם חדש בו נכתב מפורשות כדלקמן:
- "במהלך שנת הלימודים הנוכחית התשלום יהיה כדלקמן: 1,100 ש"ח שישולמו ל*** כל חודש דמי מזונות עבור ****". כלומר הסכמה מפורשת על הפחתת מזונות.
 
 הזוכה לא התכחשה לחתימתה על המסמך אך העלתה שלוש טענות. האחת, שהחייב הפעיל לחץ כבד ו"הכריח" אותה לחתום על ההסכם; השניה, שלהסכם אין תוקף משפטי, כיוון שלא קיבל תוקף בבימ"ש; והשלישית שעל פי דין זוכה לא רשאית לוותר על מזונות בשם בנה.
 
דיון והכרעה בהוצאה לפועל
 
 רשמת ההוצאה לפועל גילה גדות פסקה שאין תוקף משפטי להסכמה מאוחרת של הזוכה, ולכן הסכמה זו מבוטלת, ועל החייב לשלם את מלוא סכום המזונות חרף הסכמתה של האישה. (להלן: "ההחלטה")
בין היתר כתבה הרשמת : ".....אקדים ואומר, לשיטתי,הסכם מאוחר אינו קושר את הקטין להסכמות של הוריו, ולפיכך, אינו מחייב אף את הזוכה בהיעדר אישור הערכאה המוסמכת – קרי, בית המשפט לענייני משפחה. 
לעניות דעתי, בקביעה זו חשיבות רבה. מטעמים ברורים יחסיהם של הורים מתגרשים הינם לעיתים כגלגל ענק, ויודעים עליות ומורדות. האם נכון שבמצב בו היחסים "טובים" (כפי שטוען בענייננו החייב-האב), תורשה הזוכה-האם "לוותר" הזוכה על כספים המגיעים לקטין, ולהיפך, משהיחסים מתערערים תהפוך כל אבן, ובחוסר תום לב תעלה, מן הגורן ומן היקב, טענות שאין להם זכר בפסק-הדין במזונות נגד החייב, ובגין שנים אין ספור? תשובתי לכך בשלילה. דווקא בשל התנודות הרגשיות והאישיות במערכת היחסים בין ההורים-הצדדים, יש לשמר את הקטין הנתון במצב רגיש זה, ב"משטר" משפטי המעודד יציבות, בפיקוח בית המשפט".
 
 המסגרת המשפטית של ההחלטה.
בהחלטה נדונה השאלה האם סעיף 12 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959 חל בנסיבות העניין או שמא ההסכמה ההדדית בין ההורים גוברת על הוראות סעיף זה, וכל זאת בצל פסיקת בית המשפט העליון לפיה הוראות החוק לתיקון דיני משפחה - בכללותן - אינן חלות על בני זוג שיש להם דין אישי. בסופו של דבר הרשמת החילה את סעיף 20(5) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962  שם נכתבו הנושאים אשר טעונים אישור בית המשפט, ואחד מהם הוא (סעיף 5) פעולה משפטית בין הקטין לבין הוריו או קרובי הוריו, זולת קבלת מתנות הניתנות לקטין. 
 
 הרהורים וביקורת על ההחלטה
 
 התוצאה הסופית של ההחלטה אינה רצויה ומעוררת ביקורת. בסופו של יום נהנתה האישה ממשמורת משותפת של הבן עם  האב, שהאחרון טיפל בילד והשקיע בו יותר בשל ההפחתה
בדמי המזונות. ומשחלפה לה שנה תבעה האישה את כל ההפרשים בגין המזונות רטרואקטיבית לשנה החולפת. גם אם נסכים שנכון הוא הדבר במישור המשפטי, ההפך הוא  בכל הקשור להיגיון הבריא! וכי יעלה על הדעת שניתן יהיה ליהנות מכל העולמות? לאחוז את החבל משני קצותיו? גם להנות מיתרונות משמורת משותפת, גם להתנהג כלכלית על-פי הסכמים מאוחרים, ובסופו של יום לטעון שההסכמה ניתנה בכפיה וכי אינה חוקית!!! היכן ההוגנות המינימלית? מדוע שתקה האישה בכל התקופה בהם גידל האב את בנו? מדוע לטפס על עץ לשון החוק בשעה שבמשך השנה חסכה האם אלפי שקלים באמצעות האב?
 
כמי שעוסק בתחום, ומייצג בטענות פרעתי בתחום המזונות, מרגיש אני חוסר צדק וסתירה בין דינים שונים. ואסביר: הכלל המנחה של פסק דין זה הוא שדמי המזנות הם שייכים רק לקטין, ובשל כך, כל הסכמה אחרת יש לקבל את אישור בין המשפט.
כלומר התכלית של תשלום דמי המזונות הינה שהקטין יקבל את הכספים לשם רווחת חייו. מנגד,
מהמפורסמות הוא שאסור לאב לשלם כספים בגין דמי המזונות ישירות לצדדי ג', אף לא לנותני
שירותים של צרכי הקטין (כגון גני ילדים, קייטנות, חשבון חשמל), אלא עליו לשלם את המזונות
לידי האישה. במהלך השנים נוכחתי במקרים בהם שילמו אבות אלפי שקלים ישירות לגופים אשר
נתנו שירותים חיוניים לילדיהם ובסופו של יום נדרשו לשלם כספים אלה בשנית לו רק בשל
כך שדמי המזונות אמורים להיות משולמים לידי האשה והיא זו שאחראית לפרנסת הילד.
 
ולכן, איך ייתכן שמחד יפסוק בית המשפט כי דמי המזנות שייכים רק לקטין, וכי לא ניתן לחתום על הסכם הפחתת מזונות, גם אם בפועל שילם האב כספים רבים עבור בנו. ומאידך גיסא, לא ניתן לשלם כספים ישירות לצרכים החיוניים של הקטין,(בשעה שהאישה לא מבצעת את התשלומים האלו) אלא להעביר את הכספים לאישה שהרי הם בבעלותם המלאה.
 
התשובה לכך נעוצה בערכאה במסגרתה התנהל הדיון. יש לזכור שהדיון התנהל בלשכת ההוצאה לפועל ובמסגרתו סמכות הרשם מוגבלת לקביעות מעין אלה. 
 
לו היה האב פונה בתובענה הצהרתית לבית המשפט לענייני  משפחה או בתובענה לאכיפת ההסכם המאוחר, רשאי היה בית המשפט להגיע לתוצאה שונה מזו שהגיעה
הרשמת.
ולסגויה דומה, מה הייתה התוצאה לו במקום הסכם על הפחתת מזונות היה האב "זהיר" והיה מבקש מהאישה כל חודש אישור שהיא קיבלה את כל דמי המזונות במלואם לידיה??  יתכן ובמקרה זה היתה מתקבלת בקשת החייב בטענת פרעתי, אף שלכאורה אין הבדל ממשי בין המקרים, מבחינת התוצאה. הדבר מעורר אי נוחות מסויימת. האם מעודדים את האב "לייצר" הסכמות שיעמדו במבחן הוכחת טענת פרעתי? הרי בשני המקרים האב שילם מכספו למזונותבנו, בדרך זו או אחרת.
 
לסיכום, אציע לחברי למקצוע, לשקול, טרם הגשת בקשה בטענת פרעתי, את גדר סמכות רשם ההוצאה לפועל להגיע לתוצאה המבוקשת על ידי החייב, ובמידת הצורך לעתור לבית המשפט המוסמך בעניינם של הצדדים בתובענה מתאימה בצירוף בקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל עד להכרעה בתובענה.
 
תיק הוצאה לפועל 18-00407-13-8 לשכת ההוצאה לפועל ראשון לציון כב' הרשמת גילה גדות
 
לצפיה בפסק הדין המלא ניתן להקיש..  
 
 הכותב בעלים של משרד עורכי דין יוסף ויצמן, ראש וועדת הוצאה לפועל ומרצה במחוז ת"א לשכת עורכי הדין. תחומי פעילות בתחום האזרחי, ההוצל"פ, מזונות, ודיני שטרות.
 
יובהר כי האמור במאמר אינו מהווה ייעוץ משפטי פרטני ומקצועי, לא נועד להחליפו, ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים או להימנעות מהם, באשר כל מקרה ונסיבותיו. ייתכן ובמידע חלו השמטות ו/או טעויות. כל המסתמך על המידע בכל דרך שהיא עושה זאת על אחריותו בלבד.